החלטה בתיק בש"פ 5589/13

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל) מיום 31.7.2013 בגדרה הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום והרקע למעשה

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 12.5.2013 הגיע יהודה שבת, יליד 1941 (להלן:המתלונן), לדלת דירתו של העורר שבקומה השלישית בבנין מגורים בחיפה. בין השניים החלו חילופי דברים, במהלכם ניסה העורר לברר את סיבת הימצאותו של המתלונן במקום. השניים המשיכו לקלל זה את זה ולאחר שהמתלונן התרחק מפתח הדירה והחל לרדת במדרגות, שב העורר לביתו ונטל סכין. העורר יצא מדירתו לעבר המתלונן ושוב שאלו למעשיו במקום. המתלונן, שהתהלך באמצעות קביים, השליך אותם לעבר העורר. החלה התגוששות כשבמהלכה דקר העורר את המתלונן בחלקים שונים בגופו. כתוצאה מכך, המתלונן נפצע ונזקק לניתוח ולאשפוז בבית החולים.

           בדיעבד הסתבר כי עובר לאירוע ביקר המתלונן אצל טכנאי שיניים בקומה השנייה שבבניין בו מתגורר העורר יחד עם רעייתו, בתה ובנה. סיבת הגעתו לדירת העורר לא הובהרה, וביחס אליה כולל חומר הראיות השערות בלבד. נראה כי בין השניים לא היתה היכרות ממשית קודמת, אם בכלל. עוד התברר כי המתלונן מוכר היטב למערכת בריאות הנפש ולו הרשעות קודמות לא מעטות.

הליכי המעצר עד כה

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה גם בקשה למעצרו עד לתום ההליכים. בהחלטתו מיום 9.7.2013 קבע בית המשפט קמא (כב' השופט ר' שפירא) כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת עובדות כתב האישום. נקבע, כי אין מחלוקת בדבר עצם ביצוע המעשה, והמחלוקת בין הצדדים נוגעת לטענת העורר בדבר הגנה עצמית. עוד נקבע, כי המעשה המיוחס לעורר הוא חמור ביותר, ואף אם תתקבל גרסתו לפיה פעל מתוך הגנה עצמית, אין בכך כדי להפחית ממסוכנותו. בית המשפט לא שוכנע כי העורר דקר את המתלונן רק פעם אחת, וזאת נוכח התיעוד הרפואי. בית המשפט התייחס גם לעברו הפלילי של העורר הכולל שש הרשעות קודמות בעבירות רכוש, אלימות וסמים, בגינן ריצה למעלה משש שנות מאסר. כמו כן, נקבע כי על אף שהעורר נמלט לתקופה של כשלושה שבועות, החשש להימלטות העורר אינו מוחשי נוכח העובדה שהעורר הסגיר את עצמו. בית המשפט הורה על הגשת תסקיר מעצר כדי לבחון אם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של שחרור לחלופה.

4.        שרות המבחן המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית הוריו בנהריה. בתסקיר צוין כי העורר, בן 43 ונשוי בשנית, עלה לישראל בשנת 1992 וסמוך לאחר מכן החל להסתבך בפלילים. בין היתר ריצה מאסר לתקופה של שש שנים בגין עבירות סמים. פרט לכך הורשע בעבירות רכוש, זיוף ואלימות. מאז שחרורו ממאסרו האחרון, בשנת 2005, לא נרשמו לחובת העורר הרשעות. הוא נישא לפני כארבע שנים. אינו עובד וסובל מבעיות בריאות שונות. שרות המבחן התרשם כי העורר עלול להגיב בתוקפנות, בעיקר כשהוא חש פגיעה בכבודו ובדימויו העצמי "אך לא מתוך דפוסי התנהגות אלימים מושרשים". השרות מצא כי הוריו, המנהלים אורח חיים נורמטיבי, יכולים לפקח עליו, ופיקוח זה בצירוף איזוק אלקטרוני יכול לבסס חלופת מעצר ראויה.

5.        בהחלטתו מיום 31.7.2013 הורה בית המשפט קמא (השופט רניאל) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, בניגוד להמלצת שירות המבחן. בית המשפט קבע, כי אין בחלופת המעצר המוצעת - שחרור לבית הורי העורר בנהריה, כדי לאיין את מסוכנתו של העורר ואת הסיכון להישנות התנהגות דומה בעתיד.

           כלפי החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

הערר

6.        לטענת העורר, שגה בית משפט קמא משלא קיבל את המלצת שירות המבחן והורה על חלופת מעצר בעניינו. נטען, כי העורר לא הכחיש מעורבותו באירוע וכי הוא זה שדקר את המתלונן, אולם עשה זאת מתוך הגנה עצמית. לטענתו, התנהגות המתלונן הייתה אלימה, מוזרה ומאיימת. עוד טוען העורר, כי על אף שהמתלונן בן 74 ומהלך באמצעות קביים, עולה מחומר החקירה כי הוא בעל עבר פלילי ומעורער בנפשו. אשר לראיות לכאורה, נטען כי המשיבה הגישה את כתבי האישום בלי לאסוף חומר חקירה חיוני ורלבנטי, בלי לבחון את עברו הפלילי והפסיכיאטרי של המתלונן, ובלי לבחון ברמה מספקת את התיעוד הרפואי. נטען, כי מעיון בחומר הרפואי, קשה מאוד להסיק האם הייתה דקירה אחת כטענת העורר, או שמא היו מספר דקירת כטענת המשיבה. לעניין זה טוען העורר, כי בגדר הדיון בראיות לכאורה אין להתעלם מטענת הגנה אשר עשויה להביא לזיכויו ויש בטענותיו כדי לפגוע בעצמתן של הראיות לכאורה, גם אם אין מחלוקת על עצם קיומן. עוד צוין, כי הבקשות שהעורר הגיש לקבלת חומרי חקירה התקבלו בחלקן, ואולם חלק מהחומר טרם הגיע אל העורר ומשכך נטען כי ספק אם ניתן יהיה להתחיל בשמיעת ההוכחות במועד (הנדחה) הקבוע לכך, 12.10.2013 (לעניין בקשת העורר לעיון בחומר חקירה ראו החלטת חברי השופט י' עמית בבש"פ 5535/13, 15.8.2013).

             אשר למסוכנות העורר, נטען כי הוא נקלע לסיטואציה ייחודית, שבה חש באופן ממשי שבטחון בני משפחתו נמצא בסכנה, שכן הוא המתין לשובם של בניה של רעייתו וחשש שאם המתלונן יישאר בחדר המדרגות הוא יפגע בהם. לשיטתו, הסיכוי שסיטואציה כזו תחזור על עצמה הוא אפסי ומכאן שאינו מסוכן לציבור. לטענת העורר, החלופה שהוצעה בבית הוריו בנהריה, היא טובה ומספקת, ובית המשפט המחוזי שגה משדחה את מסקנת שירות המבחן בלי להידרש לחקירת המפקחים. זאת ועוד, נטען כי המוטב שהורה על מעצו של העורר לא ייחס כל משמעות לתסקיר החיובי ולהמלצה החיובית שבו. נטען כי לא ראוי להורות על הגשת תסקיר מעצר, באם אין כל כוונה להתייחס לממצאי התסקיר.

7.        באת כוח המשיבה הדגישה את העובדה שהעורר פגע במתלונן פגיעה קשה ביותר, שאינה עומדת בכל יחס לעוצמת האיום שנשקף מהמתלונן, בהתחשב גם בגילו ובעובדה שמדובר באדם הנתמך בקביים. לא זו אף זו, טרם תקיפת המתלונן חזר העורר לדירתו על מנת ליטול סכין והוא דקר את המתלונן שעה שזה היה בדרכו במורד המדרגות וכבר לא עמד בפתח הדירה. מעשים אלה מצביעים, על-פי טענת המדינה, על מסוכנות ממשית שמתגברת גם נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר.

דיון והכרעה

8.        כפי שהניח בית המשפט המחוזי, אף אני סבור שעל פי חומר הראיות יקשה על העורר לשכנע כי פעל תוך הגנה עצמית, במיוחד לרקע העובדות שבאת כוח המשיבה ראתה לנכון להדגיש, כמפורט לעיל. ואולם, נדמה כי מדובר בסיטואציה ייחודית, במעשה ספונטני ולא מתוכנן, שנעשה כאשר העורר חש איום וחשש לשלומם של בני המשפחה. אכן, תגובתו לא עמדה ביחס לעוצמת וטיב האיום, אך לענין האפשרות להפיג את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר, יש משמעות לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. בנוסף לכך אין להתעלם מהעובדה שמזה כשמונה שנים לא היה העורר מסובך בפלילים, והרשעותיו הקודמות בתחום עבירות האלימות הן מסוף שנות התשעים. לפיכך, איני סבור כי ניתן לאפיין את העורר כאדם אלים, וזו גם היתה התרשמותו של שירות המבחן, אשר ציין בתסקיר שלא ניכרים בעורר "דפוסי התנהגות אלימים מושרשים".

           בנוסף, שירות המבחן ראה לנכון להמליץ על חלופת מעצר הדוקה. על פני הדברים, נראה כי מדובר בחלופה ראויה, אשר בכוחה להפיג את המסוכנות במידה סבירה. כידוע, חלופת מעצר לעולם אינה הרמטית, אך בנסיבות המקרה, בהתחשב בנתוניו האישיים של העורר, בסיטואציה הייחודית שבגדרה נעברה העבירה ובהתרשמות שירות המבחן מהחלופה המוצעת, יש מקום לשחרר את העורר לחלופה זו, בכפוף לאמור להלן (להשוואה, ראו החלטת השופטת ד' ברק-ארז, אליה היפנה בא-כוח העורר, בבש"פ 8910/10 עותמן נ' מדינת ישראל (16.12.20129)).

9.        נוכח האמור לעיל מתקבל הערר במובן זה שהעורר יוכל להשתחרר לחלופת המעצר שהציע שירות המבחן, כלומר, ל"מעצר בית" מלא בבית הוריו בנהריה, כאשר על אחד מהוריו לשהות עימו בכל עת, ובתוספת איזוק אלקטרוני. זאת, לאחר שבית המשפט המחוזי יקיים דיון בגדרו יתרשם באופן בלתי אמצעי מהמפקחים המוצעים, יבהיר להם את משמעות הפיקוח ואת חובותיהם, יקבע גם ערבויות כספיות על-פי שיקול דעתו וייווכח שהוסדר כל הנחוץ לעניין האיזוק האלקטרוני. לצורך כך יקבע דיון בתוך חמישה ימים מהיום.

           ניתנה היום, ‏י"ב באלול התשע"ג (‏18.8.2013).